על הקהילה היהודית באוקספורדרד
כך הפכה הקהילה היהודית באוקספורד לאחת המשגשגות בעולם
בשבת, שוויון מוחלט בין גברים לנשים גם אצל השמרנים וגישה אוהדת להומוסקסואלים ולסביות. אפילו בדת יש לנו מה ללמוד מאנגליה
המיקרופון דולק והווידיאו משדר תרגום סימולטני לכבדי השמיעה. 65% מהתפילה מתנהלת באנגלית, הקהל יושב ב-ח' ועונה לחזן בהרמוניה מופלאה. גברים עם נשים, מצוחצחי נעליים עם מסונדלים, סבתות עם נכדים. כולם ביחד עושים "מי שברך" למלכה.
"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן", הם שרים במבטא חצי בריטי-חצי יידישאי. השיר שסבא כל כך אהב לשיר בבית הכנסת, השיר שהוא לא שכח גם כשהזיכרון החל לבגוד בו, השיר שהפך לפס הקול הבלתי רשמי של היהדות.
הילדים הקטנים, שרק כמה דקות קודם לכן קיבלו עוגיות כדי להישאר ערניים עד החלק הזה של התפילה, נראים מהופנטים מעוצמת השירה. הגדולים יותר כבר יודעים למלמל את המילים בעצמם. לתקיעת השופר הם מחכים בשקיקה כאילו מדובר בעוגת שוקולד או בטאבלט חדש. הקשר שלהם לארץ ישראל ולעם היהודי כבר לא יוטל בספק.
300 משקי בית (בערך 500 אנשים) משתייכים היום רשמית לקהילה היהודית הקטנה שהתחילה להתקבץ באוקספורד, אנגליה, בעיקר מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. יהודים אומנם הגיעו לעיר האנגלית הקטנה כבר במאה ה-11, אך הם גורשו כעבור מאתיים שנה, יחד עם יתר יהודי אנגליה.
אורתודוקסים וליברלים ביחד
בין לבין הם "זכו" להיות היהודים הראשונים בעולם שנאלצו לענוד טלאי צהוב, 800 שנה לפני היטלר ו-90 שנה לפני שעברית החלה להילמד באוניברסיטה המפורסמת בעולם.
עם השיבה לאנגליה, באמצע המאה ה-17, זכה יהודי ממוצא לבנוני (Jacob the Jew בשבילכם) להיות זה שמקים במרכז העיר את בית הקפה הראשון בממלכה. באמצע המאה ה-19 הוקם לא הרחק משם בית הכנסת הראשון בעיר, 36 שנה לפני שמתמטיקאי בשם סילבסטר מונה למרצה היהודי הראשון באוניברסיטה.
ב-1906 הוקם באוניברסיטה החוג הציוני ו-18 שנה מאוחר יותר הגיע חיים ויצמן לבית העירייה כדי לנאום בדיוק באותו נושא. זו גם האוניברסיטה שהזמינה את אלברט איינשטיין להרצות מדי קיץ בתחילת שנות ה-30 ושמינתה בשנות ה-60 את ישעיהו ברלין לראש אחד מהקולג'ים שלה.
אלא שלמרכז היהודי ולבית הכנסת הנוכחי, שעומד על תלו כבר מאז 1891, לא הגעתי כדי ללמוד היסטוריה מקומית. את ראש השנה באתי לחגוג באוקספורד מסיבה מאוד ספציפית: לגלות איך הצליחה קבוצה קטנה, אי שם במרכז אנגליה, לשמור על גודלה מבלי להצטמצם, לחיות חיים יהודיים ובמקביל לנהוג כאנשים מודרניים בעולם הגדול, לייסד קהילה יהודית על בסיס דמוקרטי מבלי שאף רב ישוטט בסביבה ובעיקר לייסד שלום אמת ואהבה בין המתפללים האורתודוקסים והליברלים.
וגר רפורמי עם שמרן
אל תדאג, פה תכיר את הקהילה היהודית המחבקת ביותר בעולם", הבטיחה פני פוסט, ששימשה כבר בכל תפקיד אפשרי בקהילה היהודית באוקספורד. "תראה, עד שנת 1968 היו פה שתי קהילות - אורתודוקסית וליברלית - והליברלים אולצו לנסוע להתפלל בלונדון (רחוקה כ-90 ק"מ מאוקספורד), בבית כנסת משלהם. רק שאז נפל כאן האסימון. למה לשלוח את האנשים האלה כל כך רחוק? אז נכון, הם מפעילים מיקרופון ווידיאו בשבת ויושבים גברים עם נשים. אז מה? זו לא סיבה לפרק לשניים קהילה שיכולה להיות כל כך אוהבת ומגובשת.
אז קיבלנו את ההחלטה הבוגרת להפוך את היהדות שלנו לגורם מאחד ולא מפריד והקמנו ממש באותו מבנה שלושה בתי כנסת - אחד לאורתודוקסים, שבו יש הפרדה בין גברים לנשים, אחד לליברלים שמתפללים כולם ביחד ובלי קוד לבוש דתי, ואחד קטן, לילדים של המתפללים משני בתי הכנסת", היא מספרת.
עימותים? לא באוקספורד. אווירת ה"ביחד" אפילו יצרה התחשבות בין שני הזרמים. וכך נוצר שיתוף פעולה מדהים שהביא את הליברלים לוויתור על הפעלת המוזיקה בשבתות רק מתוך התחשבות באורתודוקסים. גם "השאלת" גברים תמורת נשים כדי להסדיר את המניין (כידוע, אצל האורתודוקסים דרושים עשרה גברים בוגרים, בעוד שאצל הליברלים גם נשים נספרות במניין) הפכה עניין שבשגרה.
שיתוף הפעולה לא נגמר כאן. הוא מגיע גם לנקודה הרגישה ביותר של אנשים מאמינים - החינוך הדתי לילדים. לא צריך יכולות מיוחדות כדי להיזכר למשל, שלבית הספר הדתי בעמנואל אפשרו רק לילדים בצבע עור מסוים להיכנס. באוקספורד דוגלים בגישה שכמעט שכחנו מקיומה: הבחירה החופשית. זו הפריבילגיה הנהדרת שניתנת לזאטוטים, שלומדים ב"חיידר" (סאנדיי סקול בשבילכם) ומגיעים ממשפחות אורתודוקסיות וליברליות כאחד.
תפקידם של המורים, שרובם הם נערים בוגרים שעברו את אותו מסלול כמה שנים קודם לכן, הוא ללמד עברית מדוברת, יהדות וסיפורים מהתנ"ך בדרך שהיא גם חווייתית (לא תאמינו עד כמה לגו יכול לעזור בסיפורי דוד המלך) וגם משתמעת לשתי פנים. "זה המנהג. האורתודוקסים מפרשים אותו ככה, הליברלים ככה, וכל אחד עושה מה שהוא מאמין בו", אומר המשפט הנפוץ ביותר במרכז.
בית הכנסת שומר על עקרון ה"ביחד" גם הוא. אף אחד לא צריך לשלם על מקום בחגים, עזרת הנשים אצל האורתודוקסים לא מבטלת את השוויון בינן לבין הגברים, שליח הציבור עומד על במה מוגבהת במרכז בית הכנסת כשמצד אחד הגברים ומהצד השני הנשים (בלי מחיצה נראית לעין ובלי חובה לחבוש מטפחת).
אחד מחברי הקהילה אף מספר כי "כשאחד המתפללים אמר פעם שמפריע לו לראות את הנשים בזווית העין, התשובה הייתה שיסתתר בתוך הטלית. אףאחד לא מכריח אותך להסתכל לכיוון שלהן ולכן לא אמור לעניין אותך מה הן לובשות.
תחושת ה'חיה ותן לחיות' הזאת היא לא רק הדבר הכי הגיוני שיש, אלא גם מה שמאפשר לקהילות נוספות כמו הומואים ולסביות לקחת חלק פעיל אפילו בתפילות האורתודוקסיות", הוא מסביר. וכשזו הרוח, פלא שבית הכנסת מתמלא בכל פעם מחדש למרות משך התפילות הבלתי נגמר?
דמוקרטיה במקום רבנים
לאורך השנים, אם יש מישהו שמואשם בדרך כלל בהלהטת הרוחות, אלה הרבנים של הקהילות השונות. באוקספורד חשבו גם על העניין הזה. לא פעם הייתה לקהילה הזדמנות לאמץ לתוכה רב משל עצמה, אלא שהרעיון נדחה בכל פעם מחדש. וכך נוצר מצב של שני בתי כנסת שמתפקדים באופן מלא ובריא בלי חזן קבוע (קריאת התורה מתבצעת בהתנדבות או לפי תור), בלי סגנון ספרדי או אשכנזי מובהק ובלי רב שמנהל להם את החיים.
"אנשים פה לא רצו שאדם אחד יביא אג'נדה שתוכל להכתיב לכולם איך לנהל את חיי הקהילה, אז הלכו לרעיון של דמוקרטיה", מפרט נשיא הקהילה ג'ון רואולנד את המבנה הארגוני, "יש לנו מועצה בת 14 חברים שנבחרת על דעת הרוב ונשיא שמתחלף כל שנתיים או שלוש לכל היותר, כדי שלא יסגל בעצמואת אותו מעמד כוחני שלא רצינו כאן".
ג'ון ואשתו החביבה, שניהם ארכיטקטים במקצועם, אינם מזכירים בשום פנים ואופן אנשי דת ולא מקבלים שכר עבור תפקידם הוולונטרי. כמו יתר החברים שמשקיעים את מרצם מבלי לראות תמורה כספית, הם רואים בכך חובה מוסרית. "הגענו למסקנה שקהילות יהודיות קטנות לא יכולות להיות מפוצלות ולהתפלג לקבוצות קטנות עוד יותר, כי המשמעות הרחבה של מהלך כזה היא כליה של היהדות באותו אזור. חייבים למצוא דרך לחיות ביחד".
"בדיוק לפני שבוע קיבלתי מייל מקהילה יהודית קטנה בקנדה, שאני אפילו לא יודע איפה היא נמצאת. הם שאלו אותי, בדיוק כמו ששאלו לפניהן הקהילות הקטנות של נורת'המפטון ונוריץ' כאן באנגליה, מהו סוד האחדות שלנו וכיצד ניתן לחקות אותנו. חשוב להבין שכל הרעיון כאן הוא לבנות קהילה עם זהות ולארק בית כנסת".
"כשיהודי חי באוקספורד הוא ממילא צריך לסגל לעצמו קצת גמישות עם כל מה שקשור בכשרות", הוא מבהיר, "ולכן מעבר לענייני הדת, יש פה גם פעילויות לאנשים מבוגרים כדי שלא יישארו בודדים, פעילויות חברה ואמנות, הופעות של זמרים שמגיעים מישראל כחלק ממסע ההופעות שלהם באנגליה, חלוקה שווה בין כולם בשמירה על בית הכנסת, ומרצים שיכולים לדבר על הכל - החל מתזונה ועד למצב בישראל".
מי שקיבל עד עכשיו את הרושם שמדובר ביהודים לייט, צריך להבין שגיור אורתודוקסי הוא עניין סבוך גם כאן, שבודק אם לאדם יש כוונת אמת להצטרף לדת משה. "זה חשוב כי למרות שאנחנו לא כופים את הזהות הדתית שלנו על הקהילה ומקבלים לתוכנו גם לא יהודים שנישאו ליהודים, זה לא הגיוני שאדם יקום כל יום בבוקר ויחליט לאיזו דת הוא שייך", טוענת סאלי פאסקט, שאחראית לאירועי התרבות של הקהילה ונשואה בעצמה לאנגלי נוצרי.
"תראה, שתי הבנות שלי הלכו כמו כולם לגנים רגילים, אבל כבר בגיל חמש נדרשו להצטלב ולהפנות תפילה לישו. באותו רגע הבנתי שזה לא יכול להימשך ושחייבים ללמד את הילדים זהות יהודית כדי שיבינו למה הם שונים ולא ירגישו מוזרים. זה מה שאנחנו מנסים לוודא גם עם כל אדם מדת אחרת שרוצה להצטרף אלינו".
מנהיגי הקהילה היהודית באוקספורד.
באוניברסיטת אוקספורד למדו בשנה האחרונה 34 סטודנטים ישראלים - מספר מצומצם יחסית ל-1,300 האמריקאים ו-800 הסינים, אבל בהחלט מכובד יחסית לנציגות של יתר העמים מהמזרח התיכון. למרות הגיוון בדעות הפוליטיות כלפי ישראל, בקהילה היהודית לא נהנו מחוגים מסוימים באוניברסיטה שהשתתפו בחרם האקדמי על ישראל, אבל עם זאת גם מציינים כי במקביל למלגה שקיבלו כאן סטודנטים פלסטינים, היו גם לא מעט תורמים נוצרים שבשם השוויון מימנו מלגות דומות לסטודנטים ישראלים.
אלא שמלגות לימודים הן החלק הזניח בדו-קיום שהקהילה היהודית מנסה ליצור. לא רק שהקהילה היהודית מתגייסת לקליטתם של ישראלים לא יהודיים שמגיעים ללמוד באוניברסיטה, אלא שהיא גם לוקחת חלק חשוב בצעדת הדתות שמתקיימת בעיר בכל שנה ומנסה לגשר על סכסוכים, שאנחנו במזרח התיכון אפילו לא יכולים לדבר עליהם.
גיור הוא עדיין עניין סבוך,
ה-interfaith walk התקיימה השנה ביוני, וכמו בכל קיץ, ניסתה לגשר על המתחים בין שלוש הדתות הכי מתוסבכות בגלובוס. הצעדה המשותפת יצאה מבית הכנסת, חלפה בשתי כנסיות מרכזיות בעיר, המשיכה למסגד ולמקדש ההינדי והסתיימה בארוחה, שסופקה על ידי הקהילה המוסלמית והסתיימה בפודינג של היהודים."אנחנו לא יודעים מספיק על האסלאם, ולמרות מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על נצרות, חשוב ללמוד גם על התרבותשלהם", מסביר רואולנד.
"לצעדה הזו הגיעו קרדינלים, ארכיבישופים ואנשים מאוד חשובים מהכנסייה המקומית וראש הקהילה המוסלמית בבריטניה. יהודים הם %½ מהאוכלוסייה באנגליה, ככה שמעבר לשלום, זו החובה שלנו ללמוד על המנהגים של הדתות האחרות כאן".
אז מה האתגר הבא של הקהילה? אם שואלים כמה מהנשיאים הקודמים, התשובה ברורה: למצוא סוף סוף גם את הישראלים והיהודים החילונים. ההערכות מדברות על כ-3,000 יהודים שחיים באוקספורד, חלק ניכר מהם סטודנטים וסטודנטים לשעבר, שהשתקעו בעיר הקטנה ונשארו לעבוד באוניברסיטה או בתעשיית הרכב המתפתחת.
האנשים האלה הם למעשה המשימה הגדולה של רואולנד, שמנסה בכל כוחו להגדיל את הקהילה מ-500 חברים ולהגיע גם ללבם של אלה שלא בהכרח מעוניינים בקשר עם בית הכנסת בימים שבהם לא תוקעים בשופר.
"מה הסיפור של הישראלים? למה הם לא מבקשים להיות חלק ממשהו כזה?", שאלו אותי לא פעם לאורך החג. ניסיתי להסביר שאם יש משהו שישראלים נוהגים לעשות כשהם נוסעים לחו"ל, הוא להשאיר את היהדות שלהם בארץ (שימו לב: ארוחת שישי בבית חב"ד במהלך הטיול בדרום אמריקה איננה נחשבת קרבה ליהדות). עכשיו הם מנסים בכל דרך שיווקית אפשרית להגיע לאותם אנשים ולהסביר להם עד כמה יוצא דופן והיסטורי הפרויקט היהודי שפועל מרחק יריקה מהם.
יום כיפור 3,650 קילומטרים משם, ראשון לציון. הקהל יושב ב-ח' ועונה לחזן בהרמוניה מופלאה. גברים עם נשים, מצוחצחי נעליים עם מסונדלים, סבתות עם נכדים, מזרחים עם אשכנזים. כולם ביחד מזמרים בגאווה. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן", הם שרים בעברית צברית. השיר שסבא כל כך אהב לשיר בבית הכנסת, השיר שהוא לא שכח גם כשהזיכרון החל לבגוד בו, השיר שהפך לפס הקול הבלתי רשמי של היהדות.
הילדים הקטנים, שרק כמה דקות קודם לכן קיבלו סוכריות כדי להישאר ערניים עד החלק הזה של התפילה, נראים מהופנטים מעוצמת השירה. הגדולים יותר כבר יודעים למלמל אותה בעצמם. לתקיעת השופר הם מחכים בשקיקה כאילו מדובר בעוגת שוקולד או בטאבלט חדש. הקשר שלהם לארץ ישראל ולעם היהודי, כמובן, מעולם לא הוטל בספק.
כך הפכה הקהילה היהודית באוקספורד לאחת המשגשגות בעולם
בשבת, שוויון מוחלט בין גברים לנשים גם אצל השמרנים וגישה אוהדת להומוסקסואלים ולסביות. אפילו בדת יש לנו מה ללמוד מאנגליה
המיקרופון דולק והווידיאו משדר תרגום סימולטני לכבדי השמיעה. 65% מהתפילה מתנהלת באנגלית, הקהל יושב ב-ח' ועונה לחזן בהרמוניה מופלאה. גברים עם נשים, מצוחצחי נעליים עם מסונדלים, סבתות עם נכדים. כולם ביחד עושים "מי שברך" למלכה.
"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן", הם שרים במבטא חצי בריטי-חצי יידישאי. השיר שסבא כל כך אהב לשיר בבית הכנסת, השיר שהוא לא שכח גם כשהזיכרון החל לבגוד בו, השיר שהפך לפס הקול הבלתי רשמי של היהדות.
הילדים הקטנים, שרק כמה דקות קודם לכן קיבלו עוגיות כדי להישאר ערניים עד החלק הזה של התפילה, נראים מהופנטים מעוצמת השירה. הגדולים יותר כבר יודעים למלמל את המילים בעצמם. לתקיעת השופר הם מחכים בשקיקה כאילו מדובר בעוגת שוקולד או בטאבלט חדש. הקשר שלהם לארץ ישראל ולעם היהודי כבר לא יוטל בספק.
300 משקי בית (בערך 500 אנשים) משתייכים היום רשמית לקהילה היהודית הקטנה שהתחילה להתקבץ באוקספורד, אנגליה, בעיקר מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. יהודים אומנם הגיעו לעיר האנגלית הקטנה כבר במאה ה-11, אך הם גורשו כעבור מאתיים שנה, יחד עם יתר יהודי אנגליה.
אורתודוקסים וליברלים ביחד
בין לבין הם "זכו" להיות היהודים הראשונים בעולם שנאלצו לענוד טלאי צהוב, 800 שנה לפני היטלר ו-90 שנה לפני שעברית החלה להילמד באוניברסיטה המפורסמת בעולם.
עם השיבה לאנגליה, באמצע המאה ה-17, זכה יהודי ממוצא לבנוני (Jacob the Jew בשבילכם) להיות זה שמקים במרכז העיר את בית הקפה הראשון בממלכה. באמצע המאה ה-19 הוקם לא הרחק משם בית הכנסת הראשון בעיר, 36 שנה לפני שמתמטיקאי בשם סילבסטר מונה למרצה היהודי הראשון באוניברסיטה.
ב-1906 הוקם באוניברסיטה החוג הציוני ו-18 שנה מאוחר יותר הגיע חיים ויצמן לבית העירייה כדי לנאום בדיוק באותו נושא. זו גם האוניברסיטה שהזמינה את אלברט איינשטיין להרצות מדי קיץ בתחילת שנות ה-30 ושמינתה בשנות ה-60 את ישעיהו ברלין לראש אחד מהקולג'ים שלה.
אלא שלמרכז היהודי ולבית הכנסת הנוכחי, שעומד על תלו כבר מאז 1891, לא הגעתי כדי ללמוד היסטוריה מקומית. את ראש השנה באתי לחגוג באוקספורד מסיבה מאוד ספציפית: לגלות איך הצליחה קבוצה קטנה, אי שם במרכז אנגליה, לשמור על גודלה מבלי להצטמצם, לחיות חיים יהודיים ובמקביל לנהוג כאנשים מודרניים בעולם הגדול, לייסד קהילה יהודית על בסיס דמוקרטי מבלי שאף רב ישוטט בסביבה ובעיקר לייסד שלום אמת ואהבה בין המתפללים האורתודוקסים והליברלים.
וגר רפורמי עם שמרן
אל תדאג, פה תכיר את הקהילה היהודית המחבקת ביותר בעולם", הבטיחה פני פוסט, ששימשה כבר בכל תפקיד אפשרי בקהילה היהודית באוקספורד. "תראה, עד שנת 1968 היו פה שתי קהילות - אורתודוקסית וליברלית - והליברלים אולצו לנסוע להתפלל בלונדון (רחוקה כ-90 ק"מ מאוקספורד), בבית כנסת משלהם. רק שאז נפל כאן האסימון. למה לשלוח את האנשים האלה כל כך רחוק? אז נכון, הם מפעילים מיקרופון ווידיאו בשבת ויושבים גברים עם נשים. אז מה? זו לא סיבה לפרק לשניים קהילה שיכולה להיות כל כך אוהבת ומגובשת.
אז קיבלנו את ההחלטה הבוגרת להפוך את היהדות שלנו לגורם מאחד ולא מפריד והקמנו ממש באותו מבנה שלושה בתי כנסת - אחד לאורתודוקסים, שבו יש הפרדה בין גברים לנשים, אחד לליברלים שמתפללים כולם ביחד ובלי קוד לבוש דתי, ואחד קטן, לילדים של המתפללים משני בתי הכנסת", היא מספרת.
עימותים? לא באוקספורד. אווירת ה"ביחד" אפילו יצרה התחשבות בין שני הזרמים. וכך נוצר שיתוף פעולה מדהים שהביא את הליברלים לוויתור על הפעלת המוזיקה בשבתות רק מתוך התחשבות באורתודוקסים. גם "השאלת" גברים תמורת נשים כדי להסדיר את המניין (כידוע, אצל האורתודוקסים דרושים עשרה גברים בוגרים, בעוד שאצל הליברלים גם נשים נספרות במניין) הפכה עניין שבשגרה.
שיתוף הפעולה לא נגמר כאן. הוא מגיע גם לנקודה הרגישה ביותר של אנשים מאמינים - החינוך הדתי לילדים. לא צריך יכולות מיוחדות כדי להיזכר למשל, שלבית הספר הדתי בעמנואל אפשרו רק לילדים בצבע עור מסוים להיכנס. באוקספורד דוגלים בגישה שכמעט שכחנו מקיומה: הבחירה החופשית. זו הפריבילגיה הנהדרת שניתנת לזאטוטים, שלומדים ב"חיידר" (סאנדיי סקול בשבילכם) ומגיעים ממשפחות אורתודוקסיות וליברליות כאחד.
תפקידם של המורים, שרובם הם נערים בוגרים שעברו את אותו מסלול כמה שנים קודם לכן, הוא ללמד עברית מדוברת, יהדות וסיפורים מהתנ"ך בדרך שהיא גם חווייתית (לא תאמינו עד כמה לגו יכול לעזור בסיפורי דוד המלך) וגם משתמעת לשתי פנים. "זה המנהג. האורתודוקסים מפרשים אותו ככה, הליברלים ככה, וכל אחד עושה מה שהוא מאמין בו", אומר המשפט הנפוץ ביותר במרכז.
בית הכנסת שומר על עקרון ה"ביחד" גם הוא. אף אחד לא צריך לשלם על מקום בחגים, עזרת הנשים אצל האורתודוקסים לא מבטלת את השוויון בינן לבין הגברים, שליח הציבור עומד על במה מוגבהת במרכז בית הכנסת כשמצד אחד הגברים ומהצד השני הנשים (בלי מחיצה נראית לעין ובלי חובה לחבוש מטפחת).
אחד מחברי הקהילה אף מספר כי "כשאחד המתפללים אמר פעם שמפריע לו לראות את הנשים בזווית העין, התשובה הייתה שיסתתר בתוך הטלית. אףאחד לא מכריח אותך להסתכל לכיוון שלהן ולכן לא אמור לעניין אותך מה הן לובשות.
תחושת ה'חיה ותן לחיות' הזאת היא לא רק הדבר הכי הגיוני שיש, אלא גם מה שמאפשר לקהילות נוספות כמו הומואים ולסביות לקחת חלק פעיל אפילו בתפילות האורתודוקסיות", הוא מסביר. וכשזו הרוח, פלא שבית הכנסת מתמלא בכל פעם מחדש למרות משך התפילות הבלתי נגמר?
דמוקרטיה במקום רבנים
לאורך השנים, אם יש מישהו שמואשם בדרך כלל בהלהטת הרוחות, אלה הרבנים של הקהילות השונות. באוקספורד חשבו גם על העניין הזה. לא פעם הייתה לקהילה הזדמנות לאמץ לתוכה רב משל עצמה, אלא שהרעיון נדחה בכל פעם מחדש. וכך נוצר מצב של שני בתי כנסת שמתפקדים באופן מלא ובריא בלי חזן קבוע (קריאת התורה מתבצעת בהתנדבות או לפי תור), בלי סגנון ספרדי או אשכנזי מובהק ובלי רב שמנהל להם את החיים.
"אנשים פה לא רצו שאדם אחד יביא אג'נדה שתוכל להכתיב לכולם איך לנהל את חיי הקהילה, אז הלכו לרעיון של דמוקרטיה", מפרט נשיא הקהילה ג'ון רואולנד את המבנה הארגוני, "יש לנו מועצה בת 14 חברים שנבחרת על דעת הרוב ונשיא שמתחלף כל שנתיים או שלוש לכל היותר, כדי שלא יסגל בעצמואת אותו מעמד כוחני שלא רצינו כאן".
ג'ון ואשתו החביבה, שניהם ארכיטקטים במקצועם, אינם מזכירים בשום פנים ואופן אנשי דת ולא מקבלים שכר עבור תפקידם הוולונטרי. כמו יתר החברים שמשקיעים את מרצם מבלי לראות תמורה כספית, הם רואים בכך חובה מוסרית. "הגענו למסקנה שקהילות יהודיות קטנות לא יכולות להיות מפוצלות ולהתפלג לקבוצות קטנות עוד יותר, כי המשמעות הרחבה של מהלך כזה היא כליה של היהדות באותו אזור. חייבים למצוא דרך לחיות ביחד".
"בדיוק לפני שבוע קיבלתי מייל מקהילה יהודית קטנה בקנדה, שאני אפילו לא יודע איפה היא נמצאת. הם שאלו אותי, בדיוק כמו ששאלו לפניהן הקהילות הקטנות של נורת'המפטון ונוריץ' כאן באנגליה, מהו סוד האחדות שלנו וכיצד ניתן לחקות אותנו. חשוב להבין שכל הרעיון כאן הוא לבנות קהילה עם זהות ולארק בית כנסת".
"כשיהודי חי באוקספורד הוא ממילא צריך לסגל לעצמו קצת גמישות עם כל מה שקשור בכשרות", הוא מבהיר, "ולכן מעבר לענייני הדת, יש פה גם פעילויות לאנשים מבוגרים כדי שלא יישארו בודדים, פעילויות חברה ואמנות, הופעות של זמרים שמגיעים מישראל כחלק ממסע ההופעות שלהם באנגליה, חלוקה שווה בין כולם בשמירה על בית הכנסת, ומרצים שיכולים לדבר על הכל - החל מתזונה ועד למצב בישראל".
מי שקיבל עד עכשיו את הרושם שמדובר ביהודים לייט, צריך להבין שגיור אורתודוקסי הוא עניין סבוך גם כאן, שבודק אם לאדם יש כוונת אמת להצטרף לדת משה. "זה חשוב כי למרות שאנחנו לא כופים את הזהות הדתית שלנו על הקהילה ומקבלים לתוכנו גם לא יהודים שנישאו ליהודים, זה לא הגיוני שאדם יקום כל יום בבוקר ויחליט לאיזו דת הוא שייך", טוענת סאלי פאסקט, שאחראית לאירועי התרבות של הקהילה ונשואה בעצמה לאנגלי נוצרי.
"תראה, שתי הבנות שלי הלכו כמו כולם לגנים רגילים, אבל כבר בגיל חמש נדרשו להצטלב ולהפנות תפילה לישו. באותו רגע הבנתי שזה לא יכול להימשך ושחייבים ללמד את הילדים זהות יהודית כדי שיבינו למה הם שונים ולא ירגישו מוזרים. זה מה שאנחנו מנסים לוודא גם עם כל אדם מדת אחרת שרוצה להצטרף אלינו".
מנהיגי הקהילה היהודית באוקספורד.
באוניברסיטת אוקספורד למדו בשנה האחרונה 34 סטודנטים ישראלים - מספר מצומצם יחסית ל-1,300 האמריקאים ו-800 הסינים, אבל בהחלט מכובד יחסית לנציגות של יתר העמים מהמזרח התיכון. למרות הגיוון בדעות הפוליטיות כלפי ישראל, בקהילה היהודית לא נהנו מחוגים מסוימים באוניברסיטה שהשתתפו בחרם האקדמי על ישראל, אבל עם זאת גם מציינים כי במקביל למלגה שקיבלו כאן סטודנטים פלסטינים, היו גם לא מעט תורמים נוצרים שבשם השוויון מימנו מלגות דומות לסטודנטים ישראלים.
אלא שמלגות לימודים הן החלק הזניח בדו-קיום שהקהילה היהודית מנסה ליצור. לא רק שהקהילה היהודית מתגייסת לקליטתם של ישראלים לא יהודיים שמגיעים ללמוד באוניברסיטה, אלא שהיא גם לוקחת חלק חשוב בצעדת הדתות שמתקיימת בעיר בכל שנה ומנסה לגשר על סכסוכים, שאנחנו במזרח התיכון אפילו לא יכולים לדבר עליהם.
גיור הוא עדיין עניין סבוך,
ה-interfaith walk התקיימה השנה ביוני, וכמו בכל קיץ, ניסתה לגשר על המתחים בין שלוש הדתות הכי מתוסבכות בגלובוס. הצעדה המשותפת יצאה מבית הכנסת, חלפה בשתי כנסיות מרכזיות בעיר, המשיכה למסגד ולמקדש ההינדי והסתיימה בארוחה, שסופקה על ידי הקהילה המוסלמית והסתיימה בפודינג של היהודים."אנחנו לא יודעים מספיק על האסלאם, ולמרות מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על נצרות, חשוב ללמוד גם על התרבותשלהם", מסביר רואולנד.
"לצעדה הזו הגיעו קרדינלים, ארכיבישופים ואנשים מאוד חשובים מהכנסייה המקומית וראש הקהילה המוסלמית בבריטניה. יהודים הם %½ מהאוכלוסייה באנגליה, ככה שמעבר לשלום, זו החובה שלנו ללמוד על המנהגים של הדתות האחרות כאן".
אז מה האתגר הבא של הקהילה? אם שואלים כמה מהנשיאים הקודמים, התשובה ברורה: למצוא סוף סוף גם את הישראלים והיהודים החילונים. ההערכות מדברות על כ-3,000 יהודים שחיים באוקספורד, חלק ניכר מהם סטודנטים וסטודנטים לשעבר, שהשתקעו בעיר הקטנה ונשארו לעבוד באוניברסיטה או בתעשיית הרכב המתפתחת.
האנשים האלה הם למעשה המשימה הגדולה של רואולנד, שמנסה בכל כוחו להגדיל את הקהילה מ-500 חברים ולהגיע גם ללבם של אלה שלא בהכרח מעוניינים בקשר עם בית הכנסת בימים שבהם לא תוקעים בשופר.
"מה הסיפור של הישראלים? למה הם לא מבקשים להיות חלק ממשהו כזה?", שאלו אותי לא פעם לאורך החג. ניסיתי להסביר שאם יש משהו שישראלים נוהגים לעשות כשהם נוסעים לחו"ל, הוא להשאיר את היהדות שלהם בארץ (שימו לב: ארוחת שישי בבית חב"ד במהלך הטיול בדרום אמריקה איננה נחשבת קרבה ליהדות). עכשיו הם מנסים בכל דרך שיווקית אפשרית להגיע לאותם אנשים ולהסביר להם עד כמה יוצא דופן והיסטורי הפרויקט היהודי שפועל מרחק יריקה מהם.
יום כיפור 3,650 קילומטרים משם, ראשון לציון. הקהל יושב ב-ח' ועונה לחזן בהרמוניה מופלאה. גברים עם נשים, מצוחצחי נעליים עם מסונדלים, סבתות עם נכדים, מזרחים עם אשכנזים. כולם ביחד מזמרים בגאווה. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן", הם שרים בעברית צברית. השיר שסבא כל כך אהב לשיר בבית הכנסת, השיר שהוא לא שכח גם כשהזיכרון החל לבגוד בו, השיר שהפך לפס הקול הבלתי רשמי של היהדות.
הילדים הקטנים, שרק כמה דקות קודם לכן קיבלו סוכריות כדי להישאר ערניים עד החלק הזה של התפילה, נראים מהופנטים מעוצמת השירה. הגדולים יותר כבר יודעים למלמל אותה בעצמם. לתקיעת השופר הם מחכים בשקיקה כאילו מדובר בעוגת שוקולד או בטאבלט חדש. הקשר שלהם לארץ ישראל ולעם היהודי, כמובן, מעולם לא הוטל בספק.
